התעוררתי למרות שלא רציתי כי הגנן עבד בחוץ ועשה רעש של תינוק בבלנדר וכבר לא יכלתי לחזור לישון אבל יהיה בסדר והשמיים הם הגבול והעיקר שאני בחיים.
היות והתעוררתי מוקדם מהצפוי החלטתי לצאת מהבית ל"דרכים", בהתרגשות ארזתי תיק ואפילו שמתי ספר כי בטח אני אקרא כשיזדמן לי בדרך. עליתי מהבית שלי לטרמפיאדה וחיכיתי שעתיים בחום לטרמפ שיקח אותי החוצה מהישוב הנידח. בזמן שחיכיתי כל הרוח יצאה לי מהמפרשים וכשכבר החלטתי לחזור הביתה ולשקוע למרתון טלוויזיה וחטיפים בא רכב ולקח אותי טרמפ. היה עדיף לרדת לצומת ברגל ולקחת אוטובוס בכל הזמן שחיכיתי, בזבזתי המון זמן ונגמר לי החשק למסע בדרכים וחרטא כזאת. כיוון שבכל זאת הגיע רכב ולקח אותי אז הרשתי לעצמי לחשוב שכל מסע גדול יש לו עליות ומורדות ושעכשיו אני בירידה והולך להיות לי מרגש וקסום.
ירדתי בצומת גולני והכביש היה עמוס משאיות שחתכו אותו בעוצמה ועשו רעש נוראי והרגשתי שתכף דורסים אותי. הלכתי לכיוון התחנה ושמתי לב מרחוק שהיא מפוצצת אנשים וחיילים ויהודים וערבים. ההליכה אליהם הייתה מוזרה כי פתאום התחלתי להיות מודע לכל צעד שלי וההליכה שלי הרגישה לא טבעית ואכלתי סרט שכולם מסתכלים עלי מתכננים עלי לינץ' או אונס או גרוע מזה, שאני אעשה להם את זה. הגעתי לתחנה וכולם התעלמו מכולם.
מרדן דרכים אמיתי לא היה מחכה לאוטובוס כמו ילד טוב, הוא היה תופס טרמפים. אך בגלל שרציתי להגיע כמה שיותר מהר לירושלים ולא היה לי כח להתקע בצומת שעות ואולי להחטף ושתכאב לי היד מלהרים אותה לתפוס טרמפים לא עשיתי את זה. כל החישובים האלה הם לא סקסיים בכלל והתאכזבתי מעצמי אבל כבר הייתי רגיל.
האוטובוס הגיע ועליתי עליו ולא היה לי מקום. הייתי צריך ללכת הלוך ואז חזור במסדרון של האוטובוס כדי לחפש מקום וזה היה מביך כי כולם הסתכלו עלי וחשבו מי זה היצור הזה. בתכלס הם בטח לא הסתכלו ולא היה אכפת להם. ניסיתי להיות קשוח ולעמוד אבל אחרי חצי שעה התיישבתי על הרצפה ובסוף הגעתי למדרגות של הדלת האחורית לתנוחת עובר. האוטובוס התנדנד ונדפק לי הראש במעקה כמה פעמים והיה על הפנים. בעפולה ירדו אנשים ותפסתי מקום וחשבתי לעצמי שהסבלנות משתלמת ושספר הטאו צדק ושאני טאואיסט ושולט בדחפים שלי ואני והיקום אחד הם. נרדמתי על החלון וקמתי בירושלים עם רגליים רדומות וזקפה.
האוטובוס הוריד אותנו וחיכיתי שכולם ירדו כי לא רציתי להדחף כמו כולם לרדת מהאוטובוס. ירדתי ממנו והרגשתי שאני והיקום עדיין אחד אנחנו.
אחרי כל ההתרגשות של היציאה מהבית ותפיסת טרמפ ונסיעה באוטובוס וההגעה לירושלים הרגיש לי שמספיק. עשיתי את שלי ובכל זאת התבאסתי. כי עד שהגעתי לירושלים וכל המאמץ פתאום אין לי כח בכלל. אני רוצה להיות במיטה לראות טלוויזיה עם חטיפים. אז רק כדי לא להתבאס על עצמי המשכתי לחבר ובעצם לא ביאסתי את עצמי על ידי זרימה על הבאסה והתקווה שהכל יגמר ובסוף אני אחזור הבייתה לחטיפים והמיטה והטלוויזיה.
הגעתי לחבר שקיבל אותי בסבר פנים יפות והרגשתי בבית.
ישבנו והתמסטלנו והשותף שלו שהוא בנאדם נחמד בדרך כלל התחיל לתקן כל משפט שהוצאתי מהפה. אז החלטתי שאני שונא אותו. ולא הרגשתי כל כך בבית פתאום. אבל ידעתי שיש לי את המחר והשמש תזרח עלי והכל עניין של החלטה ושאם אני אחליט שאני סבבה אז יהיה סבבה.
אז הלכנו לישון וקמתי בצהריים עם כאב בטן ומסריח. לא התקלחתי כי לא היה לי חשק להתקלח והייתי מדוכא כי בלילה יותר כיף לי מהיום. כי אנשים עושים משהו עם החיים שלהם ביום ואני לא, ובלילה אנשים לא עושים כלום עם החיים שלהם ואז אני לא מרגיש רגשות אשם.
עשיתי שכיבות שמיכה ושטפתי פנים ובשירותים עשיתי את מה שעשיתי וכל זה גרם לי להרגיש יותר טוב.
אחר הדברים האלה יצאתי החוצה והלכתי ברגל כי הייתי בשוונג של עשייה ואופטימיות ואפילו תכננתי להגיע לכותל. נהיה חם והייתי צריך להוריד את החולצה שאני אוהב ולהכניס אותה לתיק ולא היה כל כך מקום בתיק והוא היה כמו גוש על הגב שלי ונראיתי כמו גיבן וזה לא היה נוח. והזעתי מאוד והרגשתי איך הגב רטוב כנגד התיק והתחת שלי התחיל לגרד ולא היה נעים. אז החלטתי שאני חוזר הבייתה ושם קץ למסע שלי.
בכניסה לתחנה המרכזית היה תור ארוך והמון חרדים ואנשים זקנים עם מחלות ומג"בניקים וסדרנים וחום אימים. אבל אני שאני טאואיסט ואחד עם היקום עמדתי כמו שצריך ולא חתכתי את התור כמו כולם והייתי אדיב וסבלני ומאוד קול. כמובן שמבפנים סבלתי וידעתי שזה מבחן של המציאות לראות אם אני באמת טאואיסט ואיש גדול ורב מידות או סתם מתחזה. אז החזקתי מעמד ונכנסתי והגעתי לרציף שהייתי צריך והציפורניים שלי כבר היו שחורות ובדוק שכבר התפתחה לי שפשפת.
התור לעליה לאוטובוס היה מבחן נוסף בו עמדתי בגבורה ואפילו היה לי מקום על האוטובוס. בדרך לא דרך הצלחתי להגיע הבייתה ונכנסתי למקלחת והורדתי מעצמי את אבק הדרכים שהצטבר עלי. פרקתי את התיק והוצאתי את הספר שלא פתחתי ואפילו לא הוצאתי מהתיק. נזרקתי על הספה פתחתי טלוויזיה ושקית במבה ושמחתי שחזרתי בשלום ושעשיתי מה שעשיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה